צו פיוס

אז איפה אתם בשמיטה? / מיכל ברמן

צו פיוס, 24.2.2014

בשנת השמיטה האחרונה בני בכורי, שהיה אז תלמיד שקדן בכיתה ב' בבית ספר משלב דתי-חילוני, זכה במקום השני בחידון השמיטה הבית ספרי. כמובן שכל המשפחה נשטפה ברגש  פולני של גאווה בתלמיד המצטיין; אלא שרצה הגורל, ובדיוק אז נכנסנו אל בית חדש, ועלתה השאלה – מה עושים עם הגינה? מצד אחד – כשני דתל"שים שזנחו בשמחה ובהקלה גדולה את עולם המצוות, לא ראינו כל צורך להשתעבד מחדש לרעיון חקלאי מקראי מיושן כשמיטה. מצד שני – היה לנו תלמיד חכם צעיר ומתלהב, שהיה קשה קצת להסביר לו למה למרות ההישג הלימודי המרשים שלו, אבא ואימא נוטעים עצים בגינה.

חלפו שש שנים מאז, תלמיד כיתה ב' צמח והפך לנער מתבגר, והשמיטה הבאה עומדת בפתח. לאחרונה במסגרת עבודתי אני מוצאת את עצמי בדיונים שונים בנושא. לקראת השמיטה הבאה עלינו לטובה חברו יחד ארגונים חברתיים, סביבתיים ויהודיים כדי לא להתעורר הפעם מאוחר מדיי עם תחושה של החמצה. לפעילויות המתגבשות בשטח ישנה גם שחקנית חיזוק משמעותית מהשדה הפוליטי: ח"כ ד"ר רות קלדרון יזמה דיון בשדולה להתחדשות יהודית בכנסת, גייסה שרים לטובת פעולה משמעותית שתקציב בצדה לטובת שנת השמיטה, ואף קיימה דיון בועדת החינוך בהשתתפות נציגים מארגונים שונים.

זה הזמן להקדיש מילה על השמיטה במקרא, לטובת מי שאינו בקיא בהלכותיה (כלומר –רובנו). השמיטה המקראית היתה בעלת שני מסלולים מקבילים: שמיטת חובות – בה בעלי חוב קיבלו פטור מהמלווים ולמעשה החוב הפך למתנה.  ושמיטה חקלאית – בה חקלאים לא עיבדו את אדמתם בשנת השמיטה, התבואה הפכה להפקר לטובת כלל הציבור, וכל מי שרצה בכך יכול היה לקטוף מן השדה. יש להודות ששני המסלולים נשמעים אטרקטיביים למדיי גם עבור מעמד הביניים הישראלי היום.

רעיון השמיטה המודרני דורש הסבר מסוים למי שאינו בקי ברזי שיח ההתחדשות היהודית. הטענה המרכזית מדמה את השמיטה לשבת; כפי שהשבת היא בבסיסו רעיון ש"תפס" במרבית העולם המערבי, ויום מנוחה שבועי הוא נורמה עבור רובנו, ללא כל קשר לסוגיות הלכתיות הקשורות בשבת, כך גם השמיטה היא רעיון בעל משמעויות תרבותיות, חברתיות ואישיות רחבות הרבה יותר מן הדיון ההלכתי הצר שמאפיין את הנושא במדינת ישראל. כשם שלא יעלה על דעת רובנו עולם ללא שבת – במובנה הרחב, העמוק, ולא במובן ההלכתי גרידא, כך ייתכן גם ביחס לשמיטה. שגם שנת שמיטה תהפוך ברבות הימים לרעיון בעל משמעויות תרבותיות, חברתיות ואישיות רחבות יותר. למשל – שנה של התחדשות וצמיחה; שנה של שמיטת חובות - ממשיות וגם מטפאוריות; שנה של שיתוף; של אחווה; של הרפייה. שכולנו – מכל רחבי רצף הזהויות היהודי – נחוש אחת לשש שנים שנכנסת שנת שמיטה, ממש כאילו נכנסה שבת.

בעצם רעיון השמיטה – המקראית והמודרנית – ישנה אוטופיה מסוימת. האמנם הצליחו אבותינו ואמותינו הקדומים לשמוט את חובותיהם האחד לשני, ולהפקיר את שדותיהם לנזקקים מהם? תקנת הלל מרמזת שלא ממש. שכבר אז נמצאה הדרך לעקוף את האיסור כדי לקיים את החברה כסדרה. המציאות גברה על האוטופיה.

האם היום ישנו סיכוי ליצירת חברה אוטופית יותר מאשר בעבר? האמנם אנו מסוגלים לשמוט את החובות שלנו? האמנם אנו מסוגלים להפקיר את  התוצרת החקלאית שלנו לטובת נזקקים? האם אנו מסוגלים לוותר במשהו על רכושנו ולהפוך לרכושניים פחות למשך שנה שלמה? האם אנו מסוגלים לשמוט את ההרגלים הרעים שלנו? את הכעסים? את מרוץ העכברים המטורף בו אנו חיים?

למיעוט קטן של אנשים וארגונים האוטופיה הזו נראית יותר ויותר מציאותית. אך מה יחשוב על כך הציבור הרחב יותר? האם רעיון של שמיטה ישראלית הוא יישומי? התשובה כרגיל – אצלכם...

מיכל ברמן היא סמנכ"לית פנים – איגוד ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. פנים שותפה ביוזמת שמיטה ישראלית

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.