עומדים בצפירה. צילום: פלאש 90

לרענן את השורות / יונתן יבין

יונתן יבין בילה את ימי הזיכרון והעצמאות בפריס וגילה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. למשל שאפשר לרענן את הטקסים הפומפוזיים בדאגה אמיתית לניצולי שואה ולמשפחות הנופלים, גם בשאר ימות השנה

יונתן יביןהשנה ביליתי את שני ימי הזכרון ויום העצמאות בנכר, בפריס. איני זוכר מתי בפעם האחרונה החמצתי את המועדים הללו. כנראה אכפת לי מהם מאד, אבל לא נעים להודות ולהיתפס בסנטימנטליות פטריוטית. והנה פתאום שהיתי בחו"ל, משוחרר מכבלי הזכרון הכפוי, האשמה המעצבנת, הכרת התודה הריקנית, הטקסית, ולבסוף הסביאה הבהמית של בשר ואלכוהול עד אור הבוקר.

ולא הפריע לי במיוחד.

---

לפעמים נורא נחמד לטעום נורמליות. לקבל איזו פרספקטיבה, הדמייה אפילו, של מה היה קורה אילו היו משתנים כאן סדרי עולם. רק נדמה לנו שמאז ומתמיד היו ימי הזכרון כאלה ויום העצמאות כזה, אבל בסופו של דבר הם מצוינים רק כ-60 שנה, וכל מה שכביכול נתקבע בזכרוננו כמדאורייתא - הוא בסך הכל די טרי, עם שכבת צבע של "היסטורי". רפרודוקציה, בעצם. אלא שהמועדים הלאומיים שלנו עוצבו כך שייראו כמעוגנים מאות ואלפי שנים אחורה.

אין ספק שהעתקנו אותם, הם וריאציה על הנושא. ימי זכרון ועצמאות קיימים בכל העולם, וישראל מדינה חדשה יחסית. ראינו מה עושים ביתר המקומות ויצרנו עיבוד משלנו - וזה כמובן בסדר גמור, שיעתוק חגים ומועדים קורה בכל מקום חדש שבו מתאגדים אנשים לחברות, ומחפשים להם, בין השאר, טקסים. גם בתחום זה הם מעדיפים ללמוד מנסיונן של אחיותיהן, האומות האחרות.

היה נחמד להניח בצד פעם אחת את קולו הפומפוזי של הקריין, את הצפירות המחרידות, המניפולטיביות, את הטייק-אווי החד-שנתי של הדמעות, את שקופיות השמות, את ההעלאה המאולצת מן האוב של חברים וחברות שנהרגו, את נאום המלך ותרועת החצוצרות; היה נחמד לדמיין מה היה קורה אילו קם פתאום מישהו והחליט שמרעננים קצת את הטקסים הנפטליניים, החד-נתיביים וחד-נרטיביים, שבוזקים עליהם מעט מרוח התקופה החדשה, תקופה רבת דעות וקולות.

 פלאש 90
מה היה קורה לו החליט מישהו לרענן קצת את הטקסים הנפטליניים? עומדים בצפירה. צילום: פלאש 90

הרי קרו כמה דברים מאז נכתב "מגש הכסף", וגם התפתחנו קצת אינטלקטואלית. יש מקום לדיון מחודש בשואה, במלחמה ובעצמאות, ולעדכון טקסטים וטקסים. לכל אחד במדינה יש מה להגיד, והנה במועדים האלה כולנו פתאום משמיעים קול אחד, ממלכתי ודי עבש.

---

כי למשל, לא ייתכן שבכל שנה מתפרסמים סיפורי זוועה על הרעבת קשישים ניצולי שואה, אנשים שלא ידעו אלא מלחמה ומוות, וכשבאו סופסוף למולדתם המתחדשת הם סופגים השפלה ועוני, ושוב נלחמים על קיומם. פעם בשנה נזכרים בהם בדרמתיות כזו, שאפשר היה לחשוב שכל השנה אנו הוגים בהם, שהם בראש מעיינינו - ולא אי שם בתחתית סדר העדיפויות שלנו.

אבל גם אותם אנו ממהרים לשכוח, כי לא עובר שבוע, ובא תורם של הסטארים האמיתיים: "הנופלים". שוב אותם ריטואלים ציבוריים שלמשפחות השכולות משנים מעט מאד, הרי הן זוכרות כל השנה, כל רגע, האובדן לא נוהג לצאת להפסקות קפה. ועוד לפני שיבשו הדמעות, אנחנו ממהרים להבעיר את המנגלים ולהכות בפטישים, ולשלם מאות אלפי שקלים לזמרים - כשרק שבוע לפני כן דיברנו בפרצופים מכורכמים על כמה שזה נורא שאין לניצולים כסף לתרופות ולאוכל.

ימי זכרון ועצמאות הם מועדים חיוניים לכל מדינה, קל וחומר ליהודים ולישראל, שלקורבנם אין אח ורע בדברי ימי העמים. אבל הדרך שבה אנו מציינים אותם חד-גונית, אוטומטית עד רובוטית, מצוות אנשים מלומדה, מזויפת. הטקסטים שאנו קוראים חסרי לחלוחית, והטקסים שלנו תואמים את רוחו של זמן שפס מן העולם זה כבר. מי שאינו מתחדש, אין לו זכרון אמיתי, ומי שאין לו זכרון אמיתי, אין לו הודיה אמיתית ולא תפישה עשירה ומלאה של מהות חירותו ועצמאותו.

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין
מיהו מסורתי? קמפיין שישישראלי עיצבן ומגדיר מחדש
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ושוב הם באים לביקורים. החברים הללו, שעזבו לא מזמן לטובת עתיד טוב יותר להם או לילדיהם. "איך אתם חיים פה בחום הזה". יגיד הרווק.

מכנסונים ועקבים. המחאות מדגישות את האבסורד שבנהלים הללו
גלית דהן קרליבך
קשה להיות בחורה אנלוגית בעולם סלולרי