מגרון צילום פלאש90

כבר נגמר? / יונתן יבין

למה שלא נעתיק את המחויבות, נקיטת העמדה והממלכתיות שבהן פונה מגרון לכל תחומי חיינו? יונתן יבין נחוש

יונתן יביןזהו? ככה נגמר סיפור מגרון? אחרי שכבר התכוננו לקרבות אש בין קיצוני המתנחלים וכוחות הבטחון, למלחמת אזרחים בלתי נמנעת? פשוט פינו בשקט ומרצון? אתם בטוחים? בלי סודה קאוסטית, בלי התבצרות על הגג, בלי השלכת חפצים קהים, בלי זעקות "נאצים" ו"יהודי לא מגרש יהודי"? משונה. משונה מאד. ציפינו ליותר.

כי אם מסתכלים אחורה, 13 שנים אחורה, ליתר דיוק, קשה להאמין שבשקט כזה פונה גדול המאחזים. אחרי כל העתירות והתביעות, ההתנגדויות והעררים, "מגרון לנצח", תירוצי המתיישבים והתמהמהותו הסדרתית של מלך הדחיינים נתניהו - הנה באו להם בוקר בהיר אחד כמה יס"מניקים, ועמם כמה משאיות ובתוכן כמה קופסאות קרטון, ארזו, סגרו במאסקינג טייפ, העבירו לקרוונים, וחסל. יום לאחר מכן החלו בהריסת המבנים הבלתי חוקיים, ובא למגרון גואל.

לא, כי לרגע פחדנו. להרבה רגעים, למען האמת. התרגלנו כבר שמגרון בפרט והמתנחלים בכלל נותנים פקודות לצה"ל לממשלה, לכולנו, בעצם - ולא להיפך. שכחנו מי הבוס, ולא רק בתחום זה.

***

זה רק רעיון עוועים מטורף, אבל אולי שווה לנסות את השיטה המשונה הזו - "לעשות" - גם ביתר תחומי חיינו, כגון אכיפת החוק, הבריאות, הרווחה, החינוך, השוויון וכן הלאה. הרי בכל אחד מהם אנו חיים בתחושה שנחטפנו: שלא הרוב קובע, שהמדינה לא אוחזת במושכות, שלא מגיע לנו יותר, ושהבוס הוא איזה קומץ קרימינלי או קפיטליסטי, ובכל מקרה ציניקני להחריד.

לפעול קצת נגד הפשיעה המאורגנת והעבריינות המזדמנת, למשל. נגד אותם שמפילים את חתתם על כולנו באיזורי הבילוי, במרכזי הקניות, בחוף הים וסתם ברחובות. אותן כנופיות חצופות שמתנפלות על ילד רק משום שהוא ערבי, הטרקטורוניסט הפרוע שהחליט לדרוס שתי אצניות משום שהעירו לו, וכמניין הכוכבים שבשמיים שודדים שמתנפלים על קשישים. התרגלנו שעלינו לשתוק ולהסב מבט, כי המשטרה לא רוצה או לא מסוגלת להטיל את מרותה. ש"ככה זה".

מגרון צילום פלאש 90
נגמר בלי התבצרות על הגג. מגרון (צילום: פלאש90)

אבל הנה, זה לא ככה. יש בררה, ראו דוגמת מגרון. שגרו לכל תחום מתחומי חיינו כמה יס"מניקים עם גיבוי נדיר של נתניהו ונזיפה של בג"צ, ותגלו שהכל אפשרי.

***

ממכר להחליט ולבצע, כמעט כמו שמנחם להתבטל ולהניח לספינה להיסחף עם הזרמים. אך בהיסחפות יש נזק שקט, ובהמשך גם פחות שקט, ולבסוף אפילו רועש מאד: צרימת הפילוג המחריד של אומה שפעם היתה מאוחדת ועתה היא מפוחדת, לרסיסי כתות אידיאולוגיות שחבריהן מרשים לעצמם לנהוג פראות קיצונית מחד גיסא, ולהקצות מחמת המיאוס כל מי שלא חושב כמותם מאידך.

אדם מפוחד אינו אטרקטיבי, קל וחומר מדינה שלמה שאיבדה את האומץ. ישראל של ימינו מקרינה לאזרחיה חולשה, יאוש ואדישות, והקיצונים שבהם מוצאים בפחד זה כר פורה לפעולותיהם הנלוזות. בין שהם מונעים מאידיאולוגיה פוליטית, כלכלית או אחרת, הם מושכים וגוררים בלי חשבון, כאילו אין מחר ו"אחרינו המבול", ואגב כך תולשים מהמדינה נתח ועוד נתח. לבסוף יקרעו אותה לגזרים - כי מה זה כבר משנה? ממילא המדינה כבר אבודה, לא?

ובכן: לא. ומסתבר שאין צורך במאמצים עילאיים כדי להצילה ממושכיה ותולשיה, אלא פשוט לעשות: להחליט חד-משמעית לשפר את החינוך, למשל, לבצע בתקיפות, ולגבות את המבצעים במאת האחוזים. לספק לאזרחים תחושה שיש להם אבא, שיש מי שדואג. ולכופף את ראשיהם של המושחתים והאלימים שבטוחים שהם יכולים לעשות מה שמתחשק להם.

שכחנו כבר איך שלטון חזק ומועיל כזה נראה, אבל הוא בהישג יד. למעשה, הוא כנראה סיכויה האחרון של החברה בישראל להתאחד; כי הרצון הטוב של אלה שאיכפת להם, הוא כבר לא מספיק.

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין
מיהו מסורתי? קמפיין שישישראלי עיצבן ומגדיר מחדש
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ושוב הם באים לביקורים. החברים הללו, שעזבו לא מזמן לטובת עתיד טוב יותר להם או לילדיהם. "איך אתם חיים פה בחום הזה". יגיד הרווק.

מכנסונים ועקבים. המחאות מדגישות את האבסורד שבנהלים הללו
גלית דהן קרליבך
קשה להיות בחורה אנלוגית בעולם סלולרי