חגי אפרתי

זה שיר פרידה / חגי אפרתי

בכל הנוגע לציונות דתית, חגי אפרתי בעד הפרדה: הפרדה בין הזרם החרד"לי, מייצר החומרות ומעודד האובססיות המיניות באמצעות הלכות צניעות, ובין הזרם הדתי שחפץ בחיים משותפים עם החילוניות

חגי אפרתיבטורה השבועי האחרון כתבה העיתונאית סיוון רהב-מאיר כמה מילים על פרשת מוטי אלון (הפרשה נטחנה עד דק ולכן אומר רק זאת: למה שקורה סביבו אין לו כל קשר עם יהדות. זוהי עבודת אלילים ממש!) בעיקר היה חשוב לה להדגיש כי המשפט "הציונות הדתית במשבר" אינו נכון. הרשו לי לחלוק עליה: הציונות הדתית במשבר אקוטי, מתמשך, מחריף והולך. יש הסוברים, משבר שיביא לסופה במתכונתה הנוכחית.

זה פרדוקסאלי, משום שעל-פניו מצבה של הציונות-הדתית (אם יש באמת זרם אחד כזה), לכאורה, "מעולם לא היה טוב יותר": כוחה בפוליטיקה עולה באופן דרסטי, אף מחוץ למפלגות הסקטוריאליות שלה. בצבא הולכת ומתרחבת הקצונה הדתית, וגם בעולם המשפט והעסקים חובשי הכיפה כבר מזמן ניצבים בשורה הראשונה. אז באיזה משבר בדיוק מדובר? לטעמי, מדובר פשוט במשבר "נפשי" של סכיזואידיות, פיצול אישיות חמור, במסגרתו שתי נפשות נבדלות ומנוגדות זו לזו מתקיימות בכפיפה אחת. למרבה הצער, אחת מהן לא תשרוד.

ניקח, למשל, את שיגעון ההפרדה בבתי הספר הממ"ד. הפרדה היא תוצאה של פחד, פרנויה, פאניקה מוסרית. אין לה דבר וחצי דבר עם ההלכה. היא אומנם הולכת יד ביד עם ריאקציונריות דתית דוגמת החרדיות ההולכת אחר הביטוי שהופקע מהקשרו "חדש אסור מן התורה", אך היא הרסנית לציבור שלא ויתר (עדיין) על השתלבות בחברה הישראלית.

הפרדה בין בנים לבנות בגיל כה צעיר, מעבר לנזקים ברורים שהיא נושאת בחובה בכל הקשור לקשר בין המינים, משקפת את אחת הסוגיות הבוערות ביותר בציבור החרד"לי - אובססיית הצניעות. גם אותה, את האובססיה האיומה הזו, ייבאו החרד"לים מהחברה החרדית, ועוד הוסיפו עליה כהנה וכהנה. וכך תמונת ילדה פעוטה בפרסומת מצונזרת מטעמי "צניעות", איסורים הזויים על חתן וכלה להביע אהבתם זה לזה בדרך של נשיקה בפרהסיה צצים כפטריות אחר הגשם, ודיונים מוטרפים על מיניות המשקפים בעיקר פתולוגיה ברורה של הנשאל, מתנקזים לשו"תים אינטרנטיים.

פרצופים
מדובר פשוט במשבר נפשי של פיצול אישיות. (איור: פלאש 90)

מה לציבור הדתי-לאומי, לפחות חלקו הליברלי והשפוי, ולפתולוגיות הללו? מה לאדם העובד במשרד אחד עם אנשים חילוניים, שביניהם נרקמים קשרי חברות שהם קירוב לבבות פר סה, לדיונים העבשים והאפלים הללו?

דוגמא נוספת היא אופנת החומרות וההחמרות. במקרה שאירע לא מזמן במסעדת יוקרה בירושלים, ביקשו סועדים חובשי כיפה שיחליפו להם את בקבוק היין שהזמינו. לשאלת המתעניינים מדוע, ענו הם, בלא שמץ של היסוס, כי הם אינם מעוניינים ביין שנגע בו אדם חילוני, מחשש שהיין יהפוך, כביכול, ליין נסך. קצרה היריעה מלהסביר את מופרכות הגישה הקיצונית הזו, השעונה על בדל הלכה. מעניין יותר לדבר על כמה התחסדות, כמה הצטדקות, כמה טהרנות נלעגת יש במעשה כזה, וזאת עוד לפני שנדרשים כלל להלבנת הפנים, שלא לומר מילים חריפות מאלה, שהיא תוצאתו של המעשה המגונה הזה.

כעולה משתי מגמות אלו, שהן מעט המחזיק את המרובה, בין הזרם הדתי-לאומי הבורגני-ליברלי, יחסית כמובן, המתגורר ברובו בערים מעורבות במרכז הארץ ומשולב לחלוטין במרקם החיים הישראלי, לבין הזרם החרד"לי, המתבדל, המקצין והשמרני עד גיחוך, אין דבר במשותף. נכון יותר לומר צריך שלא יהיה דבר במשותף. הזרם החרד"לי הוא אבן ריחיים על צווארה של הציונות הדתית. הוא מונע ממנה להוות גשר, כך ממש, בין דתיים לחילוניים. הוא קורע את המגזר רב-הפוטנציאל הזה לגזרים, כשהוא מושך בכנף הבגד ואף קורע אותו, וחוסם כך את האפשרות לחיים משותפים על-בסיס סובלנות וכבוד הדדי בין דתיים לחילוניים.

ושלא יובן לא נכון, אני לא נגד הפרדה, אני לגמרי בעדה: דרושה סכיזמה, קרע מוחלט, באבחת גרזן, בין המגזר הדתי-לאומי לזרם החרד"לי, שלדעתי, ממילא ייטמע בציבור החרדי ולא נודע כי בא אל קרבו. מדובר בניתוח הצלה שיאפשר לציבור הדתי-לאומי, המתון והשפוי, לספק לחברה הישראלית את הדבר שחסר לה יותר מכל: סולידאריות חברתית וסובלנות דתית ותרבותית. אם לא יופרדו השניים במהרה, סופה של הדתיות הלאומית לשקוע באפלת הקיצוניות הלאומנית-דתית, שכבר עתה מלחכת בשוליה, ואילו החברה הישראלית תפסיד את תרומתו של מגזר איכותי למדי. איזמל בבקשה!

מאמרים נוספים מאת חגי אפרתי

קראתי בעיון את טורו של עו"ד דניאלס, שחרף היכרות אישית דלה ביותר עמו, אני באמת ותמים חולק לו כבוד רב. ועדיין, עם כל הכבוד, יש מה לומר על מה שכתב. 

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.