כריכת הספר אבדן הילדות
גלית דהן קרליבך

אובדן הילדות

אנחנו מרבים לקטר על משרד החינוך, על הכיתות הלא חכמות, על תוכנית הלימודים המיושנת, אבל שוכחים שאת מיטב זמנם של ילדינו אנחנו בעצמנו הפקענו לטובת הטכנולוגיה שרכשנו עבורם. גלית דהן קרליבך לא ממחושבת

"החינוך פשט את הרגל," הוא משפט האהוב על הורים רבים. למעשה, אם שואלים אותם, כולם אשמים: משרד החינוך, המורים, החברים לכיתה וההורים של החברים לכיתה. כל אלו, למעשה, חברו כדי לקלקל את עתידו המופלא של ילדם היצירתי והמוכשר.

כבת לזוג הורים מורים (נוסחה לא כל כך מוצלחת לחיי עושר ואושר), למדתי שחינוך מגיע מהבית. כאֵם, התחוור לי שהמשפט הזה נכון.

מתברר, שההורים מעדיפים לשלוח את ילדיהם לארבעה-חמישה חוגים בשבוע, לא כולל צהרון ותנועות נוער, ובזמן המועט שנשאר, הילד משוגר אל מחשבו הפרטי, ובלבד שהוריו לא יישבו איתו חצי שעה כדי לשוחח על ענייני היום או לעבור על שיעורי הבית.

לא בדקתי את זה מבחינה מספרית, אך יש לי תחושה שמכוני ההוראה המתקנת (צמד מילים מכובס, כמובן) נכנסו בדיוק אל המשבצת שהתפנתה על ידי ההורים, והם מתרבים בקצב שלא היה מבייש את פריון בני ישראל בתקופת פרעה.  

הורים מתלוננים שמשרד החינוך לא משקיע ולא מתקדם טכנולוגית. ועוד הם מתלוננים שהכיתות לא מספיק חכמות - (והנה עוד אחת ממכותיה של הלשון הרדודה: לקחת שם עצם ולהאציל עליו תכונות אנושיות, ואם שם עצם יכול להיות חכם, מדוע שילד, בשר ודם, לא יהיה פסיבי?) - מתלוננים שאין מספיק רובוטים המסתובבים בכיתות ומחליקים את התשובות היישר לתוך מוחם הרך של ילדי ישראל.

ובמקביל, חלף בשדותינו מחקר אימתני, מבלי לזעזע את אמות הסיפים, ומצא שלמעלה מתשעים אחוז מהתלמידים גולשים בפייסבוק או באינטרנט בזמן השיעורים.

בהפסקות, מספרת לי בתי, שולפים ילדים מכיס החולצה (האחידה, כמובן) את האייפון או סמארטפון או מה-שזה-לא-יהיה-דור-שמונה שלהם, ומשחקים בו. האם רק לי נשמע המכשיר הזה כמו קללה שנמשכת לדורי דורות, בבחינת פוקד עוון אבות על בנים?

כמובן שגם ידו של משרד החינוך לא טמונה בצלחת ומן הסתם גם לי יש תלונות משלי: אני מתביישת בכך שרק בחינוך הדתי לומדים תנ"ך עם רש"י ואילו בחינוך הממלכתי ספר התנ"ך נראה כמו חוברת של דיסני.

אולם האם משרד החינוך אשם גם במה שמתרחש בבית? היכן הם, ההורים, שיציבו את הגבול לילדיהם, ושימנעו מהם לשבת שעות מול המחשב? מי מצייד אותם בשלל אביזרי הטכנולוגיה הללו, המורים?

בספרו 'אובדן הילדות' הנפלא, מתאר ניל פוסטמן את הסכנות שההורים והטכנולוגיה מגישים במו ידיהם לילדיהם. ספר זה פורסם בשנות השמונים, אך חריפותו אקטואלית מתמיד.

כריכת הספר אבדן הילדות
איפה ההורים? מתוך כריכת הספר "אבדן הילדות" (צילום: ויקיפדיה)

פוסטמן מנגיד בין הינקות, שהיא תקופה פיזיולוגית-ביולוגית מעיקרה, לעומת הילדות שניתן להשפיע עליה חברתית וסביבתית, ובכך לגרום לה להיעלם או לשרוד. הוא מדבר על ההשפעות ההרסניות של הטלוויזיה, שבכך שהיא פועלת בעזרת תמונות, כל אחד יכול לראות ולצפות בה, ובכך, למעשה, מיטשטשים הגבולות בין הורים למבוגרים, מה שגורם להעלמת הילדות, ואכן הילדות הולכת ונכחדת.

הקריאה, לעומת זאת, משמשת כעין צופן המבדיל בין עולם המבוגרים לילדים.

וכך, ילדים רבים מגיעים לכיתות הגבוהות בלי לדעת קרוא וכתוב כהלכה. הם מתמסרים למנעמי הטכנולוגיה, בעידוד או לפחות בשתיקה נואשת של הוריהם, שטרחו להביא אותם לעולם, אך חוששים להפעיל סמכות.

לקראת שנת הלימודים טוב יהיה אם אנחנו, ההורים, נוכיח מחשבה עצמאית וניקח את חינוך ילדינו בידינו.

שתדע כל אם עבריה, ערביה או רוסיה, שכשהיא קונה לילד שלה את המילה האחרונה בטכנולוגיה, היא גם קונה את המילה הראשונה בהרס העתיד של ילדיה, ושלא תצפה מהמורים להתחרות ברובוטים האיומים הללו.

כשאנחנו נעשה את חשבון הנפש שלנו ונפעל מתוך הפרטי, גם הכלל ייראה אחרת. 

גלית דהן קרליבך היא סופרת

מאמרים נוספים מאת גלית דהן קרליבך
גלית דהן קרליבך

עם פתיחת השנה, אני בעניין של לבטל טרנדים חינוכיים: משרד החינוך נוקט בתהליכי "החלבה"- מסירת עובדות לתלמידים בדבר החובה לאכול 4-

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות