הפסל הפסול
תומר פרסיקו

הפסל הפסול

פרשת הפסל שנותץ בתקוע מציפה בעיה רחבה בהרבה: החיים ביישוב מעורב לדתיים וחילונים, המזמנים פשרות מצד החלק שאינו שומר מצוות. אלא שלהסתיר את עולמו התרבותי של השכן שלך, פירושו לא לפגוש אותו. תומר פרסיקו על תקוע כמשל

תגובה: האישה החכמה / קרני אלדד

הפסלת אריאלה בית און הציבה פסל אישה בכיכר בהתנחלות תקוע, המוגדרת כיישוב מעורב, של דתיים וחילונים. תוך זמן קצר, מדווח חיים לוינסון, הונח ליד הפסל פתק ועליו נכתב: "לדעתי צריכים להוריד ת'פסל. זה עבודה זרה. אם לא תורידו אנחנו נשבור אותו". עוד קצת זמן עבר והאיום מומש: מישהו לקח פטיש ופגע בפסל. עשה מעשה דאעש.

הסיפור העמוק כאן אינו חוסר הסובלנות והוונדליזם של אותם קוזקים של אלוהים, אלא הצפתה של בעיה עגומה שקשורה לישובים מעורבים: פעמים רבות אין בהם קבלה אמיתית של הזהות ועולם הערכים החילוני. התושבים החילונים נדרשים "להתחשב" באופן מתמיד, להתגמש ולהתכופף, ואילו הדתיים כמובן לא יכולים לוותר על עקרונותיהם, שהרי הם מחוייבים במצוות. התפיסה היא שלחילונים ממילא אין ערכים שהם עבורם עמודי תווך מרכזיים ושאין להם תפיסת עולם מגובשת שמתוכה הם חיים – במילים אחרות, שהם עגלה ריקה. ברגע שהחילונים מתעקשים על מאפיינים שונים מהעולם שלהם, או אז מגיע הפיצוץ, שנגמר בהסתגרותם של שומרי המצוות בד' אמות של הלכה ושכנים על טהרת הדוסים.

כמובן, אין טעם לבקש פשוט לא להציב פסלים במרחב הציבורי (או לא לעשות מנגל בשבת, וכו' וכו'), שהרי בדיוק עם התופעות החילוניות האלה אמורים תושבים ביישוב משותף להתמודד. אחרת אפשר מלכתחילה לגור באחת השכונות/ התנחלויות ההומוגניות של הציבור הציוני-דתי. ישוב מעורב פירושו פתיחות לא רק לנוכחותו של האחר, אלא גם לנוכחות עולמו התרבותי ותפיסותיו. לבקש מהתושבים להיות חילונים בביתם ושומרי מצוות בצאתם שקול לבקשה ההפוכה, לא להציב חנוכייה במרחב הציבורי אם העניין מפריע למישהו. כך לא נפגשים באמת.

ברמה אידיאולוגית המקרה הזה הוא סימפטום לטרגדיה של תורת הרב קוק, דהיינו שהיא אינה מצליחה להגשים את עצמה בפועל. במקום לאפשר, על ידי פרשנות תיאולוגית מקורית שרואה בחילוניות ניצוץ אלוהי מקודש והכרחי, חיים משותפים עם אותם חילונים; במקום לחזק את הברית בין שומרי המצוות לבין "פורצי הגדרים" שבניהם, כפי שחזה הרב קוק, "עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה", נכשלים בניו הרעיוניים של הרב ובוחרים שוב ושוב בדחיית החילוניות, בהתבדלות. האתגר, כך נראה, גדול מדי.

ברמה עמוקה ורחבה אף מזו אפשר לראות את המקרה הזה כעוד עדות לקיבעון הבעייתי של היהדות ההלכתית בזמננו. זו אינה מסוגלת לקבל כלגיטימית את הקטגוריה "יהודי חילוני", שהיא בסופו של דבר ישות נפוצה למדי. אל החילוני מתייחסים כ"תינוק שנשבה", "קהל שוגג" ושאר פברוקים טכניים שנועדו לאפשר חיים משותפים אבל לא הכרה אמיתית. נדמה לי שברור שכל עוד היהדות ההלכתית לא תוכל להישיר מבט אל החילונים ולאשר את קיומם כפי שהם, היא לא תיפגש אותם באמת.

אבל גם לחילונים יש משימה חשובה שעליהם לעמוד בה: הם חייבים לוודא שהם לא במקרה באמת עגלה ריקה. חילונים רבים אינם מגבשים לעצמם עמוד שדרה ערכי, ונוהגים להסתפק במרחב המשמעות שנמתח מהקניון הקרוב ועד מקלט הטלוויזיה. אחרים יבחרו להישרך אחרי היהדות הדתית ולשאת עיניהם לרבנים בכל פעם שעולה על דעתם שאלה מוסרית או דילמה תרבותית. אלו ואלו אינם מציבים אלטרנטיבה ראויה ליהדות ההלכתית, וממילא לא מציבים מולה אתגר אמיתי, או חמור מכך, אפשרות להפרייה הדדית.

דווקא במקרה שלפנינו נראה שיש הזדמנות לאמירה שונה. האמנות, הביטוי היצירתי והאסתטי, הם יסודות תרבותיים חשובים בעולם החילוני המודרני, ואם יתעקשו תושבי תקוע החילונים על מקומו של הפסל המדובר הם יאלצו את שכניהם הדתיים להתמודד באמת עם מערך ערכי שונה משלהם, עם המפגש עם יהודים מסוג שונה, שאינם עגלה ריקה אלא נושאים מטען תרבותי משלהם. במילים אחרות, הם יאלצו את שכניהם הדתיים להתמודד עם החיים בישוב מעורב.

מאמרים נוספים מאת תומר פרסיקו

בתור רשת חברתית מתפקדת פייסבוק כסיסמוגרף המבליט בזמן אמת את נטיות ההמון.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות