מפת ישראל
עדי רובינשטיין

אני אציל את הבית שלי

לאחד יש בית בניו יורק, ולשני בגוש קטיף. האחד מפחד מחורבן הבית והשני יודע בדיוק מה יציל את הבית שלו. מרוב העיסוק בשאלת הבית, שכחנו שהוא אמור לשרת אותנו ולא אנחנו אותו

ושוב הם באים לביקורים. החברים הללו, שעזבו לא מזמן לטובת עתיד טוב יותר להם או לילדיהם. "איך אתם חיים פה בחום הזה". יגיד הרווק. "אני הייתי חוזרת מחר, אבל הקריירה שלו מאד חשובה לו ואני לא יכולה למנוע את ההגשמה האישית שלו". תגיד הנשואה.  "ביום העצמאות הייתה הופעה של ירמי קפלן ושלומי שבת, היה מרגש. נהננו מאד, יש לנו שם כל מה שאנחנו צריכים ואנחנו באים לפה בחופשיים" יספר ההוא שכל קיץ מגיע לכאן לקפה השכונתי.  הביטחון שבהם יאמרו הדברים, ייחל להטיל בך ספק. אולי בכל זאת הם צודקים. אולי בכל זאת הילד שלי מקבל חינוך פחות טוב, אולי עם היכולות שלנו כזוג, יש מקום רחוק אחרי הים שם החול לבן. וגם שם נר שבת דולק על השולחן.

חודשי הקיץ ואז חשבון הנפש של החגים, ובכל פעם המחשבות על ההימצאות כאן במיוחד מול מי שעוזבים ולא עושים סימנים של חזרה רק הולכות וגדלות. "אולי בכל זאת צ'אנס קטן" אתה אומר לעצמך. "שנה, שנתיים ואז לחזור בחזרה".  ובבוקר המחשבה הזו חולפת. ואז במכולת השכונתית מספר ההוא שכבר קיבל כינוי אמריקאי והפך מיעקב לג'ק: "שבאמריקה זה שני דולר".

בחייהם של כל כך הרבה ישראלים בסביבה בה אני התחנכתי, המחשבה שלא תנסה לחיות את חייך ולו לתקופה אחת קצרה מעבר לים, היא בלתי מתקבלת על הדעת. יש שמגדילים ואומרים שמדובר בכישלון. שלהצליח כאן זה אולי לא באמת להצליח, ולגדל כאן את ילדך פירושו  להתפשר. הם גורמים לי כאדם, להתגעגע למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם.

ביקרתי בחיי בניו יורק פעמים רבות יותר מאשר בגוש קטיף, ועדיין, השאלה אם בחרתי בישראל כביתי , התייתרה מאז שנולדו ילדיי. הסיבה שעבור רבים מקבוצת ההתייחסות שלי, הוא הופך זמני, רעוע,  היא העובדה שכשאנחנו מדברים על בית נדמה שכל עיסוקנו הוא פחד מפני החורבן השלישי שלו,  ובכך, הבית כבר מזמן פספס את מטרתו ולמעשה הפך מאמצעי לחיים טובים יותר, למקום שאתה רק רוצה להימלט לפני שיקרוס על יושביו.

יש לי בית ואני לא עסוק אובססיבית בשאלת הישארותו הבית שלי, כי הוא צריך לשרת אותי ולא אני אותו. אני חושב גם שלפעמים ניתן לעזוב את הבית לתקופה, וזה בסדר, כי זו התפתחות נורמלית אצל כולנו.

אבל מי שחפץ לחזק את היסודות שלו, ולעצב אותו בדמותו, לפי הערכים שנכונים לו, מוכרח לעשות יותר מאשר סטטוס בפייסבוק. ובטח שלא לנטוש את הבית.  כי לשנות כרגע זה אומר לדאוג לעתיד. להבטיח שלילדים שלנו יהיה בית איתן כשיגדלו את ילדיהם.

כשילדי הקטן אוחז בידי, ואנו צועדים יחד לחוף הקרוב לביתנו, הוא חווה את הבית שאני חוויתי. וזה בשבילי כבר הישג לא קטן. בשבילו "זה החוף מול הבית", ואני רוצה לקוות שכך זה יישאר לנצח. וזה ממש בסדר, אם אתם לדוגמא, מדמיינים את הבית שלכם אחרת לגמרי.

מאמרים נוספים מאת עדי רובינשטיין

" …על בית הספר להשיג יותר מאשר להימנע מלדחוף את תלמידיו להתאבדות.

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות