הפגנת תמיכה במצעד הגאוה 2015 - צילום: עדי ברק
עליזה גרשון

שעון החול של הסובלנות

הזמן שלנו אוזל. שעון החול של הסובלנות הולך ומגיע אל גרגיריו האחרונים. זה הרגע לבלום את ההסלמה במהלך שגדול כמעט כמוה

בסוף השבוע האחרון השנאה השתוללה ברחוב באופן המילולי ביותר. שליחי האל מטעם עצמם יצאו למסע אלימות ופגעו בחפים מפשע בדרך אכזרית וחסרת חמלה. נדמה שלא נמצאים מספיק גינויים בעולם כדי להביע את שאט הנפש מהמעשים הללו.

מה מביא אדם להרגיש שהוא מסוגל לשלח אש בבית ובו תינוק, או לדקור בגבם צועדים שמעולם לא פגש?

הצידוק האידיאולוגי: אמונה, קנאות לדבר האל, נקמה, הוא הרעיון שהאדם מאמץ לעצמו כדי לבצע בפועל את רגשות  השנאה המפעפעים בו, אולם היסודות לשנאה הזאת, שמאפשרים פגיעה פיסית בנערות ובתינוק ישן, היא ראייה של הזולת כזר, כמעט לא אנושי. דמוניזציה שמביאה למחיקת כל מה שאנושי באדם שעומד מולך, עד כדי כך שאתה לא מרגיש את כאבו כאשר אתה פוגע בו.

מתי הופך אדם לבלתי אנושי, לאויב שצריך לחסל? כאשר שנים ארוכות אתה לא פוגש בו, מתחנך לבוז לו, מבטל את דעותיו וצרכיו. כאשר החומות גבוהות ומסתירות את הפנים וכל מה שאתה לומד על מי שמעבר להן הוא שהוא מהווה איום על אמונותיך ועל עקרונותיך. והזרות היא בבסיס השנאה.

אין לנו את הפריבילגיה להתבצר מאחורי חומות. אנחנו חברה קטנה ומתהווה, עדיין קולטת עלייה, עדיין בתהליכי הפנמה של תרבויות ומציאת איזון ביניהן. עדיין מחפשת את האופי היהודי – דמוקרטי הייחודי שלה, בשבילים שונים ומקבילים.

אין דרך אחרת לעשות זאת מלבד הכרות עמוקה, מפגש טבעי, ביטול המחיצות שהמדינה עצמה יצרה, בבתי הספר, בגני הילדים, בתנועות הנוער. השקפות העולם השונות יכולות לבוא לידי ביטוי גם דרך מפגש, הקפדנו להתכנס לשבטים, עד כדי ניכור ובוז וחוסר תחושה כלפי מצוקות מי שלא שייך לנו, עדי כדי כך שאנחנו רואים בו פולש מאיים.

מדינת ישראל קמה לא רק כדי למצוא בית לאומי לעם היהודי, אלא גם מתוך רצון לעצב חברת מופת. חברה ערכית, שמגשרת ומחברת בין פלגים ואוכלוסיות שונות בידיעה שהקונפליקטים הם בסיס להעשרה, אימון בסינתזה של רעיונות.

המחלוקת היא ביסוד המקורות היהודיים, אנחנו לא מפחדים ממנה, היא בונה אותנו, וכאשר היא נעשית לשם בירור האמת – היא מתקיימת בדמותם של יצירה, עשייה חברתית ותרבותית מגוונת ועשירה.

החברה הישראלית צריכה להתלכד ולהוקיע כל מי משמאיים על האיזון העדין בתוכה, מי שמתנכר ומתנכל לחווית העצמיות של הפרטים בה, ומכריח אותם בסכינים שלופות, לוותר על עצמם ולהכנע לשלטון האימים שלו.

הזמן שלנו אוזל. שעון החול של הסובלנות הולך ומגיע את גרגיריו האחרונים, זה הרגע לבלום את ההסלמה במהלך שגדול כמעט כמוה: זה הרגע לבטל את המחיצות בין הזרמים השונים , לייצר מסלולי חינוך משותפים, מכילים מורכבות, שבהם "כל ישראל ערבים זה לזה" איננו רק קלישאה, אלא מעשה יומיום.

מאמרים נוספים מאת עליזה גרשון
מדוע צמחה חומה עבה של חשדנות שהופכת כל פסוק בספר לימוד לניסיון הדתה
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות