חיים הר - זהב

לדרבי חוקים משלו וחבל שהם לא חלים על כולנו

גם בדרבי הסוער ביותר, חיים הר -זהב, האדום, לא יחשוש מאוהדי מכבי תל אביב הצהובים. לא כך הדבר כשמדובר במשחק מול בית"ר. הגזענות והאלימות של חלק מאוהדי הקבוצה, מתורגמים לעוד אמצעי בטיחות, אבל את התבערה הגזענית שמכלה את החברה הישראלית איש לא מכבה

דרבי תל אביבי. ספק אם יש משחק יצרי יותר בכדורגל הישראלי: הפועל מול מכבי. הקבוצה שמייצגת היסטורית את הפרולטריון מול הקבוצה שמייצגת את הבורגנים ובעלי ההון. הקבוצה של הפועלים מול הקבוצה של בעלי המפעלים. הסוציאליסטים מול הקפיטליסטים. שני קהלים, אחד אדום ואחד צהוב, שדי שונאים האחד את השני ואת הערכים שהקהל השני מייצג.

ככה זה תמיד אחרי דרבי, גם אחרי הסוערים ביותר. איש לא חושש לשלומו כשהוא יוצא מהאצטדיון. אף אחד לא מפחד שהשנאה התהומית שהוצגה כרגע ביציעים תתורגם לאלימות. למעשה, קשה לי להיזכר בקטטה משמעותית על רקע כדורגל בין אוהדי הפועל למכבי בשנים האחרונות. ובאופן כללי ובניגוד מוחלט לדרך שבה הוא נתפס, קהל הכדורגל הישראלי – ברובו המכריע והבלתי ניתן לערעור – הוא כזה שממש לא פונה לאלימות כשהוא יוצא מהיציעים (על מה שקורה בתוך היציעים נכתבו תילי תילים של מילים, ובאמת שאין לי כוח למריבות של "מי רע יותר").

בסוף החודש תתחיל הליגה בכדורגל. הקבוצה שלי, הפועל תל אביב, תגיע לאצטדיון טדי בירושלים. כשאגיע לירושלים, אתבקש על ידי המשטרה להחנות את האוטו שלי רחוק מאוד מהאצטדיון, בגן החיות התנ"כי (משם תיקח אותי הסעה לטדי) – יש לי סטיקר של הפועל על השמשה האחורית, והשוטרים האדיבים יסבירו לי שאם אחנה קרוב לאצטדיון הם לא אחראים לכך שאמצא שמשה שלמה כשאחזור לאוטו שלי. הקבוצות ישחקו במשך שעה וחצי נטו (הפועל בטח שוב תפסיד, כרגיל) ובסוף המשחק ארצה לצאת מהאצטדיון ולנסוע עם ההסעה בחזרה לאוטו ומשם הביתה ללקק את פצעי לבי הדואב.

אבל לא אוכל לעשות זאת.

לא אוכל, כי בכל פעם שבה הפועל תל אביב מגיעה לטדי, משטרת ירושלים כולאת את אלפי אוהדי הפועל שמגיעים למשחק ביציע "עד שאוהדי בית"ר ירושלים יתפזרו לבתים". המשמעות בשטח היא שאוהדי הפועל נותרים נעולים (כן, נעולים – פיזית) ביציע שלהם כשבצד השני של הדלתות המובילות אל היציאה עומדים שוטרים שחוסמים את דרכם כדי שחלילה מישהו עם חולצה אדומה לא יעמוד ליד מישהו עם חולצה צהובה-שחורה. השוטרים תמיד אומרים שזה כדי להגן עלינו ולמנוע אלימות מצד האוהדים הירושלמים, כי מבחינתם אנחנו "בעד הערבים" בגלל גישת האנטי-גזענות של הפועל וההיסטוריה הארוכה והמפוארת של שחקנים ערבים בקבוצה האדומה מתל אביב.

זוכרים איך כל הארץ רעשה בעקבות "התפרעות אוהדי בית"ר בשרלרואה"? אז ברשותכם, אני ממש לא רעשתי מהאבוקות שכל מנחי תוכניות העאלק-אקטואליה (אלה שהופכים את עיתון הבוקר למלל אלקטרוני) הזדעזעו מהם. למעשה, אני חייב לומר שמופעים פירוטכניים הם דבר די מגניב, ושיש מדינות שתרבות הכדורגל שלהן מאוד מפותחת – כמו איטליה, למשל – שבהן זה מותר לחלוטין. לתפישתי, אין שום דבר בעייתי מבחינה ערכית או מוסרית בכך שמישהו מדליק אבוקה ביציע ובלבד שהוא מקפיד שלא לפגוע בזולת. אם הדברים האלה נעשים בצורה בטוחה, זה אחלה של דבר.

הארץ לא רעשה, לעומת זאת, בגלל הדגל של כהנא חי שהיה תלוי ביציע. למעשה, אלמלא הדלקת האבוקות ביציעים סביר שלאיש לא היה אכפת – הרי הבלגים ונציגי אופ"א לא יודעים מה משמעותו של הדגל הזה.

מה שהרגיז אותי בסיפור ההתלהמות התקשורתית והציבורית על אוהדי בית"ר ירושלים הוא אותו דבר שמוציא אותי מדעתי כשנועלים אותי ביציעים של טדי למשך שעות ארוכות אחרי סוף המשחק. העובדה שאת הגזענות והאלימות בבית"ר ירושלים אנחנו מקבלים בשוויון נפש. אנחנו מקבלים אותן כ"חלק מהמשחק". אנחנו מכבסים מילים ומדברים על "הקומץ" או על "היציע המזרחי" או על "לה פמיליה" – הכל כדי לא להודות שיש לנו קבוצה שלמה בליגת העל של ההתאחדות לכדורגל של כולנו שהדגל שהיא מנופפת בו בצורה הכי משמעותית הוא השנאה לעשרים אחוזים (!) מאזרחי ישראל שלא שפר עליהם מזלם ונולדו ערבים.

ולא, זה לא קומץ. זו הקבוצה כולה, ואלה ערכיה.

ועכשיו יש כאלה שקוראים את מה שכתבתי ואומרים "אבל הקבוצה שלך, הפועל תל אביב, שרה למכבי שהם נאצים!". נכון. אתם צודקים. וכל עוד הקהל שלנו שר את זה – כולו או חלקו – כנראה שנמשיך לחטוף קיתונות של ביקורת ואינספור העמדות לדין בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל על שירים אסורים, אבל אין בזה גזענות. אין בזה שנאה כלפי קבוצה של אנשים בגלל בחירות שלא עשו. בגלל שנולדו מי שנולדו.

וזה כל ההבדל.

אוהדי הקבוצה שלי שונאים את מכבי תל אביב. אוהדי מכבי תל אביב שונאים את הקבוצה שלי. כשהם ואנחנו מחוץ למגרש, אין לנו בעיה זה עם זה – נכון, אולי יהיו הקנטות במקום העבודה או בשיחה יומיומית, אבל ברור לחלוטין שזה קשור לספורט. שאין בעיה עם האדם הצהוב או האדום שניצב מולך באופן אישי.

אוהדי בית"ר ירושלים, לעומת זאת, ימשיכו לשנוא את הערבי או הערביה בלי קשר לכדורגל, כדורסל או כל עניין אחר. הם שונאים כי הם שונאים את העם הערבי. כי מבחינתם, עצם הלידה ללאום הערבי מחייבת אותם לשנוא את אותו אדם. בכך הם לא שונים מהומופובים, משונאי שחורים וכן – גם מאנטישמים אירופאים שונאי יהודים.

במקום להילחם בהם ובגזענות שלהם, אנחנו מעדיפים לסגור את אוהדי הפועל ביציע של טדי "להגנתם", או לשאול את עצמנו "למה ששחקן ערבי ירצה לבוא לבית"ר?" כמו שאמר מאמן הקבוצה הקודם כשנשאל אם יתמוך בהבאת שחקן ערבי לקבוצה ואמר שלא ירצה בכך. אנחנו מעדיפים לטמון את הראש בחול ולדבר על האבוקות במקום לדבר על הדגל של כהנא חי כמו שעשתה שרת התרבות מירי "אין לי שום דבר נגד לה פמיליה" רגב, או לנסות לחבק אותם כדי לזכות בנקודות פופולריות בקרב הקהל כמו שעשה בעל הקבוצה אלי "לה פמיליה הם חבר'ה נהדרים" טביב.

ועד שלא נעמוד מול המראה ונבין שאוהדי בית"ר אינם אלא תבנית נוף מדינתם הגזענית והחשוכה, וכל עוד "נבין" ו"נקבל" את הגזענות ו"נתעלם" מגילוייה וננסה "לקרב" את נושאי דגלה במקום להילחם בה, להיאבק בה, לדחות אותה, לבייש את נושאי דגלה, לסלק ולגרש את הגזענות – כל עוד זה המצב, אל לנו כי נלין על איש זולת עצמנו.

מאמרים נוספים מאת חיים הר - זהב
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות