מהומה רבה ואין דבר
אבישי עברי

מהומה רבה ואין דבר

בשנים האחרונות, בכל פעם שמישהו מאיים על ביטחוננו, אנחנו מחמירים את רמת המיגון. התפיסה הזו נכונה הן לגבי הימין והן לגבי השמאל, ואין לה דבר עם האתוס הציוני של הגיבורים עליהם למדנו בבית הספר, מטרומפלדור ועד מאיר הר ציון. אבישי עברי לא מתמגן

ראש הממשלה נתניהו הורה לח"כים ושרים יהודים לא לעלות להר הבית כדי לא "להסלים" את המצב (אחר כך שודרגה ההוראה הזאת, בלחץ שרי הימין, לחרם כולל על ח"כים ושרים, גם ערביים. נותר עוד לראות אם אלו יצייתו להוראה המופרכת). ההוראה הזו לא מגיעה משום מקום כמובן. לא רק שזו הוראה ותיקה ונושנה, בעצם זוהי כמעט התגובה הרפלקסיבית של המשטרה בכל פעם שיש "אירועים", "התלקחויות", "הפרות סדר" או כל שם מכובס אחר בו מכנים השתוללויות אלימות של ערבים בירושלים.

להוראה הזאת להרחיק את הקורבן מהאזור בו תקף אותו התוקפן כדי "להרגיע את הרוחות", כלומר את רוחו של התוקפן האלים, יש שורשים עמוקים בישראליות וביהדות בכלל. זאת המחשבה ה"בטחונית" של ישראל בכל תחום כמעט. ימי "יחידה 101" של אריק שרון ומאיר הרציון, והסיסמאות "להעביר את הלחימה לשטח האויב" חלפו עברו ביעף. מזה שנים ארוכות, עשרות שנים כבר, שהתפיסה הבטחונית שלנו היא להתמגן, להתחמק, להתרחק ו"לא להסעיר את הרוחות", כלומר, במילים פשוטות, להתחבא.

כן, יש לנו את הצבא החזק באזור שניצח בכמה מלחמות הירואיות, ויש לנו משטרה עתירת משאבים וכח אדם, אבל השיטות בהן אנו נוקטים כדי להתגונן דומות להפליא לשיטות של הסבים והסבתות שלנו בקייב או בתימן: לעבור לצד השני של הרחוב כשהגוי מתקרב לעברנו בפרצוף זועם. להסתגר בבתים בזמן החגים של הגויים, כשהם משתכרים ויוצאים לשחק בצוותא במשחק החביב עליהם: "רגום את היהודי".

כיפת ברזל היא פיתוח טכנולוגי גאוני שהדהים את העולם. זה נכון. אבל היא גם שיטה מבריקה להתחבא ולהעמיד פנים שאם לא הרגו אותי הפעם, הרי שהכל בסדר. בדיוק כמו שחשבו הסבתות שלנו כשהתחבאו במרתף מתחת לרצפת העץ בקישינב. שיא ההצלחה של האסטרטגיה ההגנתית הזאת היתה כשהגוי התעייף או שבע או אנס מספיק לאותו יום והלך לו. אז היו היהודים יכולים לצאת מהמחבוא ולהמשיך בשגרת יומם.

זה, בשינויים קלים, מה שמציעה לנו מדינת ישראל אחרי כמעט 70 שנות קוממיות וחידוש הצבאיות היהודית. אם יהודים לא יעלו להר הבית, לא לנצח, רק לתקופה קצרה, עד "שהרוחות ירגעו", כלומר עד שהגוי ירגע. אם רק נמתין קצת עם הר הבית, ונציב בטונדות בתחנות הרכבת, ולא נסתובב ברחובות הגבעה הצרפתית בלילה, ולא נצא לטייל באזורים מסוכנים (מחוץ לקניון כלומר) ובטח שלא ניסע בטרמפים, או נלך לגור ביהודה ושומרון, אם נקפיד על כל אלה - מובטח לנו שהגויים ישתעממו, סליחה, שהרוחות ירגעו, והכל ישוב על מקומו בשלום.

מרתק לגלות כמה השורשים העמוקים של הגישה היהודית הקלאסית הזו נטועים עמוק הן בימין הפוליטי בישראל, הנוטה לנפנף בפטריוטיות שלו בימים כתיקונם ולדבר על "בטחון מעל לכל", והן בשמאל, שרואה את עצמו מרוחק שנות אור מהעיירה היהודית, מעין "אזרח עולם" גלובלי המוטרד מפער מחירי המילקי בין תל אביב לברלין. ובכן, ברלין קרובה מתמיד, ולאו דווקא בגזרת מדפי הסופרמרקטים.

דתיים או חילונים, שמאלנים או ימנים, כולנו מתוכנתים להתמגן ולא לתקוף. להסתתר ולא "להסלים". כמה עצוב שבעל הנס לא מכיר בכוחו.

מאמרים נוספים מאת אבישי עברי

חוק המרכולים. שבוע שלם עסקה התקשורת אך ורק בחוק מוזר שנראה כל כך חשוב עד שחברי כנסת הוזעקו מביתם באמצע שבעת ימי אבלם על מנת להעביר אותו (או להתנגד להעברתו).

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.