הזכות להעליב איננה חופש הביטוי
עליזה גרשון

הזכות להעליב איננה חופש הביטוי

ייחוס פרימיטיביות, טיפשות ועילגות לבני קהילה אחת בשל מנהגיה הדתיים והפולקלור שלה זו התנשאות שמאיינת את הלגיטימציה של הקהילה להמשיך ולקיים את מנהגיה מתוך גאווה ותחושת שייכות

לכאורה, האמירה של גידי אורשר היא עוד אחת משלל התבטאויות פרובוקטיביות שמביאים עלינו הימים האחרונים, ואשר הרשת החברתית מהווה מכפלה לעוצמתן.

הסערה שחוללה אמירה זו והדרישה להשעות את המבקר, הם הוכחה לכך שהנושא העדתי עודנו מבעבע ותוסס וכמו שאנחנו חוזרים ונוכחים לדעת שוב ושוב, מתחת לפני הקרקע פועמת לבה חריפה של מחדלים, עלבונות, עוולות היסטוריות שגם אם נעשו לא במכוון, עיצבו לדורות את מערכות היחסים בחברה הישראלית.

שנים על גבי שנים האמינו בני עדות המזרח שהם שווים פחות בעיני הממסד האשכנזי, זה שיצר ממש מן ההתחלה הפרדה פיזית כאשר שלח אותם להתיישב בעיירות פיתוח, שכונות ומושבים בפריפריה, כאשר הפנה את הצעירים ללימודי מקצוע ולא ללימודים אקדמיים, כאשר הצבא קלט את הצעירים הללו במקצועות של תומכי לחימה בעוד בני האליטה האשכנזית מגיעים ליחידות הלוחמות המובחרות, ועוד ועוד. יחס זה גרם לאנשים להתכחש לשורשים שלהם, להחליף שם משפחה, לשפוך את התינוק עם המים ולהפנות עורף למורשת עשירה, לתרבות ענפה של בית אבא, רק כדי להרגיש בנוח מול המימסד או מול בעלי הדעה שביטאו את הרוח שלו.

אבל בני הדור השלישי, בנים להורים ישראלים וסבים מהגרים, חשבו שהם פטורים מכל התוויות, שהם לא נושאים על גבם חתותרת של לעג, שהם נבחנים על פי הישגיהם, כשרונותיהם ותרומתם לחברה. גם אני, סברתי לתומי שכבר מזמן המוצא העדתי של האדם איננו גורם רלוונטי המשפיע על ההתייחסות אליו.  

והנה בא גידי אורשר, איש רדיו וותיק, שיש לו במה ומיקרופון, והחל משתלח בבני עדות המזרח, מקעקע את המנהגים וכל מה שהוא נוסטלגיה חמה וזיכרון מבית אבא, מנסה לגרום להם להתבייש במוצאם, בהוריהם, בתרבותם.

אינני רוצה להתייחס לשאלה אם יש אמת בדבריו של גידי אורשר והאם אמונות תפלות הן נחלתן של בני עדה מסוימת... הרי רבים בישראל מאמינים בתורת "הסוד" או מסדרים את הבית לפי כללי הפנג שוואי, אחרים מתייעצים בכוכבים, ואחרים מאמינים שכף יד מעוטרת תשמור על היקרים להם. אמונות בנסתר באות בכל מיני דגמים וצבעים, לאו דווקא במודל הדתי- מזרחי. השאלה שיש לשאול היא האם למישהו מאיתנו יש זכות לערער ולפסול אדם בשל אמונותיו?

ייחוס פרימיטיביות, טיפשות ועילגות לבני קהילה אחת בשל מנהגיה הדתיים והפולקלור שלה זו התנשאות שמאיינת את הלגיטימציה של הקהילה להמשיך ולקיים את מנהגיה מתוך גאווה ותחושת שייכות. כי הרי אדם מורכב מצדדים רבים, חלק אחד בתוכו יכול לבנות וליצור, ללמוד ולעשות, וחלק אחר להימשך אל הלא-נודע, אל הנסתר. זה עניין פרטי ואישי. אבל כשגידי אורשר מאפיין בצורה חלקית כל כך קבוצת אנשים רחבה ומגדיר אותה על פי אלמנט אחד, הוא מוותר בעצם על האפשרות לתקשר איתה דרך החלקים המשותפים. כך, הוא נשאר באזור הנוחות שלו, עם הדומים לו בדיוק. כמה שמרני וכמה משעמם...

ומעבר לכך, נדמה שצריך לייחד מחשבה נפרדת לזכות להעליב. בלי קשר לאמיתותם של הדברים, חופש הביטוי איננו זהה לזכות להעליב. אדם שרואה עצמו כאיש רוח, אינטלקטואל, לא יכול לפסול ולהגחיך את הזולת, שהרי הנאורות הביאה איתה מלבד התפתחות תרבותית, גם רגישות אנושית והבנה שהאדם, כל אדם,זכאי לבחור את השקפת עולמו ואורחות חייו בלי שמישהו אחר ישפוט אותו ויתנשא מעליו. זכות הבחירה החופשית והחובה לכבד את הבחירה של כל אדם עומדות בבסיסה של חברה מתוקנת, כזאת שאני רוצה להיות חלק ממנה. 

מאמרים נוספים מאת עליזה גרשון
מדוע צמחה חומה עבה של חשדנות שהופכת כל פסוק בספר לימוד לניסיון הדתה
מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.