עצרו את העצרות!
יונתן יבין

עצרו את העצרות!

לא מעניין אותי לבכות בכיכר, להתרפק על העבר, ולעשות שום דבר. יונתן יבין מחכה לפעולת המחאה האמיתית בתגובה לרצח רבין. לקראת יא בחשוון

 

עכשיו, אחרי שהרמקולים בכיכר נאלמו, מותר לומר כי דעתי בסוגיית ביטול האירוע השנתי לציון רצח יצחק רבין ז"ל, הייתה: לבטל, לבטל, לבטל. לא מעניינים אותי זמרים טרמפיסטים ופוליטיקאים פרזיטים שמנסים לקדם לעצמם את הקריירה באמצעות הופעה "מרגשת"; לא מעניינים אותי אנשים שעושים פרצוף עצוב לשעתיים בשנה, לא מעניין אותי לראות אירוע כזה, שאין בו אפילו טיפת זעם אזרחי אותנטי, כי כבר אין פה זעם אזרחי אותנטי. לפני כמה שנים הוא נדלק ברוטשילד, בתלבושתו הכלכלית, וגם אותו כיבו במה שרק נדמה לנו שהוא גשם.

21 שנה אחרי, כבר מאוחר לזעם מוצדק כזה.

הקהל מרגיז אותי. לא מעניין אותי לצפות בכמות מחפירה והולכת, משנה לשנה, של בכיינים שמתאגדים בכיכר כדי לייבב "ביבי... ביבי...", ועוד מזמורים מסוגת "אכלו לי, שתו לי". לא מעניין אותי לראות אנשים שאיבדו כל תקווה, זה הדבר הכי דוחה בעולם. ואני מתכוון לתקווה שמניעה לפעולה, פעולת מחאה. לא מעניין אותי לראות אותם מתגודדים ומתחבקים זה עם זה, כדי להיזכר בטעמה של סולידריות, כמו הומלסים בסרט אמריקאי, שמקיפים חבית ובתוכה שלהבת אש.

לא מעניין אותי לראות אותם מביאים את הילדים שלהם, כדי לראות מהי "דמוקרטיה בפעולה". האירוע המביש הזה, ערב אחד בשנה של אזרחות ממרקת-מצפון, הוא אולי התצוגה המחפירה ביותר לאזלת-יד של המחנה הדמוקרטי, וצביעות כזו אף ילד לא צריך ללמוד.

לא מעניין אותי לראות אנשים שחיים בעבר, משום שהם במו-אזלת-ידיהם ויתרו על העתיד. האדישות שגילה המחנה הדמוקרטי מאז הרצח, ההיכחדות-מרצון שלו, היא מעילה מוחלטת ב"מורשת רבין" האמתית, מורשת של איש שהסתכל קדימה בעוז רוח כל חייו, בראשיתם בזעם, ובתומם בסלחנות. מרגע שהדלקתם נר במקום בקבוק תבערה באותו לילה ארור בנובמבר, ויתרתם על מחאה, הרווחתם את הזכות לעמוד כמו גורים יללנים בכיכר כל שנה. ואולי השנה לא צריך. נראה.

כסטודנט ירושלמי צעיר, שראה מול פרצופו את ההסתה לרצח במלוא כיעורה, ונאבק בה בהפגנות באוניברסיטה העברית, למשל - ציפיתי למלחמת אזרחים אחרי הרצח, פשוטה כמשמעה. צינון הרוחות המהיר היה נחוץ כדי למנוע שפיכות דמים כזו, אך כשנתניהו הביס את פרס בבחירות במאי 1996, לא היה מקום לקבלת הדין בדממה. זה אולי נראה לכם כמו מהלך דמוקרטי, אבל זו היתה תפיסת שלטון באמצעות רצח מנהיג נבחר, הפיכה שהיתה צריכה להיענות במלחמה.

זה לא קרה, והגענו למצב הנוכחי, שהוא מצב נורא בהרבה ממה שהוא נראה. והוא נראה נורא.

מדוע לא עשיתי אז מאומה בעצמי? הרי הייתי בגיל הקלאסי לפעולת תגמול נזעמת כלשהי. מדוע חברי לא עשו מאומה? תשובה מיידית אין לי, אבל מקץ כמה שניות מחשבה, אני מבין שמה שמנע אותנו מלפעול הוא אותה "מורשת רבין" שמיהרו למכור לנו: פיוס - גם אם מאולץ - במקום מאבק - גם אם מוצדק. "די לאלימות". "די לקרע ולשסע". רק מפרספקטיבה של 21 שנה, אתה מבין כמה הסיסמאות הללו ציניות, בחינת "די לאלימות - מ-עכ-שיו". אבל אתם כבר הייתם אלימים. תורנו.

לא רק יצחק רבין נרצח בכיכר, גם אלמנט המחאה האזרחית, נשמת-אפה של כל דמוקרטיה בריאה, החל לגווע שם ואז. רבין מת בחתף, ואילו המחאה הורעבה לאט, לאורך עשוריים ויותר. היום כל מה שנותר לנו הוא להתגודד בכיכר, להתלונן ולהתבכיין מול לעגם הגלוי של ממשיכי דרכו של הרוצח, שמודיעים בגלוי ובאין מפריע על כוונתם ורצונם לרצוח גם אותנו, אנשי המחנה הדמוקרטי.

אז לא, תודה. אולי בשנה הבאה. אם יהיה לי כוח. ואם אמצא חניה.

מאמרים נוספים מאת יונתן יבין

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

עוד רגע קט בתי הספר יפתחו שוב את שעריהם ומאות אלפי תלמידים ישובו לשנת לימודים נוספת או יתחילו אותה לראשונה.

תגובות