ישנן בנות - תתמודדו
לינוי בר גפן

ישנן בנות - תתמודדו

הפומפוזיות שבה מופרחות לאויר ״אמיתות״ על יכולות פיזיות, טראומות מלחמה, סכנות יחוד - הכל יראה מגוחך בעוד אי אילו שנים, כי האמירות האלה כבר נוסו ונשחקו ונכתשו עד דק בכל פעם שניסו למנוע פתיחת עוד תפקיד לחיילות

לפני עשרים שנה לא הייתה בגל״צ כתבת לענייני צבא. גם לא כתבת לענייני שטחים או כתבת דתות. הסבירו לנו, המעטות שזכו לשרת ככתבות, שאם יירו עלינו לא נצליח לתפעל את מכשיר ההקלטה וששום חרדי לא יסכים להיות לנו למקור. וראה זה פלא, השנים חלפו, הרוחות השתנו וחיילות שירתו ומשרתות כיום גם בתפקידים האלה.

כך שאת הדיון ״מה נשים יכולות לעשות בצה״ל״ לא שמרנו לקרביות, לשריונריות הפוטנציאליות ואפילו לא לאליס מילר. הוא התקיים  גם אצלנו, הג׳ובניקיות, במחוזות  שכיום נראים כל כך מגוחכים וארכאיים, בדיוק כמו שיראה הדיון על שירותן של נשים בתוך טנקים בעוד עשרים שנה.

הפומפוזיות שבה מופרחות לאויר ״אמיתות״ על יכולות פיזיות, טראומות מלחמה, סכנות ייחוד - הכל יראה מגוחך בעוד אי אילו שנים, כולן כבר נוסו ונשחקו ונכתשו עד דק בכל פעם שניסו למנוע פתיחת תפקיד נוסף לחיילות. אלה שמבקשים לשמר את המצב הקיים רוצים שמה שהיה הוא שיהיה ואכן - כך יהיה: כמו תמיד, יהיו התנגדויות והמציאות שוב תוכיח שפתיחת תפקידים לנשים דורשת מאמץ, אבל התוצאה מצדיקה אותה.

המטכ״ל תמיד היה מתקדם יותר מבכיריו לשעבר, שמבכים תקופה שאיננה עוד. כך גם הפעם: דו״צ מודיע שהשיקולים יהיו ״ענייניים״. זו ההגדרה הכי ליברלית שאפשר לחלץ בנסיבות הנוכחיות - אלא שענייניות טהורה כמעט בלתי אפשרית בכל סוגיה הקשורה לצה״ל, על אף מעמדו האיתן בחברה הישראלית, צה״ל והחברה האזרחית מתנהלים בחדרים נפרדים שקירות מלאי חרכים מפרידים ביניהם: המתרחש בחברה האזרחית חודר מהחרך למערכת הצבאית והמושגים הצבאיים פורצים מהנקבים לחדר האזרחי.

כך זה כשמדובר בתהליכים של הדתה וכך זה כשמדובר בפמיניזם. עכשיו עולה התהיה אם שתי המגמות האלה, המנוגדות אך המתרחשות במקביל, יכולות לחיות בתוך טנק אחד. להערכתי התשובה היא כן, אבל קל זה לא יהיה. זה בסדר, זה לא היה קל אף פעם. כל נסיון למנוע התנגשות נועד להתרסק על אותו קיר שעליו מתפוצצת התחינה: ״בואו נשמור על צה״ל לא פוליטי״. אין גוף יותר פוליטי מצה״ל, שהרי פוליטיקה היא לא רק ימין-שמאל אלא כל הקשור ליחסי כוחות בחברה. היחסים בין נשים וגברים הם פוליטיים, היחסים בין דתיים לחילונים הם פוליטיים, היחסים בין פריפריה למרכז הם פוליטיים וכל הפוליטיקה הזו מגוייסת לצבא אחד, כי מעולם לא הייתה פה דרך אחרת ואולי טוב שכך.

זהו צבא העם והעם אינו מאוחד תחת אותו סט של אמונות, יש בו שסעים. כל עוד צה״ל הוא צבא האנשים, האנשים יגיעו עם מטענם ולמפקדים נותרת המשימה לאחד אותם למטרה אחת - הבטחון. וכל עוד צה״ל הוא צבא העם, העם ישתמש בו גם לצורך הפוליטי של ניוד מעמדי: בני המעמדות הנמוכים יותר תמיד יקוו לזכות בעזרתו (לשווא) בנקודת זינוק טובה יותר לאזרחות,

בני המעמדות הגבוהים יותר ישתמשו בכישורים ובנטוורקינג שתפקידים אליטיסטיים מעניקים להם כדי להשתלב בפוזיציות טובות יותר לכשיפשטו את המדים. זה אופורטוניסטי? זה מגונה? זו המציאות, זה מה שיש לישראל להציע, זה קרש הקפיצה האפקטיבי ביותר. גם נשים רוצות לעמוד בקצה שלו ולקפוץ. בכל פעם מחדש הן יאבקו על הזכות הזו, בכל פעם בתפקיד אחר. יגידו להן שהן לא צריכות את זה, שהן יפגעו, שעדיף בבית או בהכנת קפה למפקד, אבל תמיד יהיו ביניהן כאלה שלא יסתפקו בפרס הניחומים הזה. אתם יודעים שהן יצליחו, כי אם יש משהו שהמאבק הנשי (ולמעשה גם כל מאבק מוצלח) אמור היה ללמד אותנו עד עכשיו הוא שלא דרוש רוב כדי לשנות את המציאות. דרוש מיעוט נחוש מספיק ועקבי שמוכן למלחמת התשה. לא צריך שתתנו לאישה בטנק לנצח, היא תעשה את זה גם אם תבוזו לה. 

מאמרים נוספים בנושאים דומים:

אני מחבב את התכנית "חתונה ממבט ראשון".

ד"ר גדי טאוב בוחר בהנרי קיסינג'ר: האיש שהפנה את המלחמה לנתיב שבו יתרונה של ארצות הברית יכול היה רק להתגבר, למרות חולשתה בשל ויטנאם.

תגובות